פסק-דין בתיק עפ"א 2367-07-12

1.            ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו (כב' השופט גיא הימן) בתיק מס' 03/10/0003247 מיום 17.5.2012 (להלן: " פסה"ד"), לפיו ביטל ביהמ"ש 69 דוחות חנייה שהמערערת רשמה למשיב בשל התיישנותם.

2.            עיקרי העובדות:

המשיב הגיש ביום 3.8.2010 בקשה להישפט באיחור בגין 69 הודעות קנס שנרשמו לרכבו בין השנים 2003-2005. לגירסת המשיב, ההודעות לא הומצאו לו תוך שנה מיום ביצוע עבירת החנייה, ונודע לו על הודעות רק מאוחר יותר. המערערת טענה כי המציא את הודעות הקנס כדין למשיב ובתוך המועד הקובע בדין (תוך שנה מיום ביצוע העבירה), להוכחת טענתה הציגה המערערת אישורי המצאה בדואר רשום מרשות הדואר, וטענה כי מתקיימת חזקת המסירה לפי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי.

בפני כב' השופטת הדס פלד התקיימו 4 דיונים. השופטת שמעה ראיות והחליטה לתת למשיב ארכה להישפט.

המשיב ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי בת"א (כב' השופטת אביגיל כהן) ובערעורו טען כי היה על השופטת פלד לבטל את האישומים נגדו מחמת התיישנות לאור קביעותיה העובדתיות בהחלטתה בה נתנה לו את ארכה להישפט. כב' השופטת כהן דחתה את הערעור מהטעם שהחלטת כב' השופטת פלד הייתה החלטת ביניים בהליך פלילי, אשר לא ניתן לערער עליה לפני סיום ההליך כולו.

בין לבין סיימה כב' השופטת פלד לשמוע תיקים בביהמ"ש לעניינים מקומיים בת"א והתיק הועבר לכב' השופט גיא הימן. לאחר שנשמעו בפניו טענות הצדדים בשאלת ההתיישנות הן בכתב והן בע"פ, נתן השופט הימן החלטה ביום 17.5.2012 שקבעה כי כל 69 הדוחות שרשמה המערערת למשיב בטלים מחמת התיישנות.

עיקרי המחלוקת בין הצדדים

3.            טענתה העיקרית של המערערת בערעור הייתה כי שגה כב' השופט הימן, כיוון שהחלטתה של כב' השופטת פלד היא החלטת ביניים שאינה מהווה מחסום דיוני לנהל מחדש פרשת הוכחות בשאלת ההתיישנות, זאת כיוון שהקביעה כי לא נשללה האפשרות שההודעות לא הומצאו בשל מחדל של הדואר, ניתנה רק לצורך מתן ארכה להישפט. המערערת טענה כי יש ליתן לה להביא ראיות חדשות להמצאת ההודעות לכתובת הנכונה של המשיב במועדן. המערערת ערערה גם על ההוצאות שהוטלו עליה ע"י בימ"ש קמא וטענה שההוצאות הוטלו ביוזמת ביהמ"ש מבלי שהמשיב ביקש זאת, ללא נימוק, ובניגוד לסעיף 80.

המשיב טען כי כב' השופט הימן היה כבול לקביעות העובדתיות של כב' השופטת פלד, בשל השתק פלוגתא. באשר להוצאות טען כי ההוצאות היו אמורות להיות גבוהות בהרבה, אלא שידי השופט הימן היו כבולות ברף העליון שהציב לו החוק. וכי בימ"ש קמא נימק את ההוצאות בהתנהלות המערערת. 4 הודעות המסירה בהם צויין לא נדרש מוכיחות כי הדוור זיהה את התיבה של המשיב שהייתה מסומנת בשם ברור, ולכן שם את ההודעה בדבר דואר רשום, בתיבה שלו, אלא שהמשיב לא בא לדרוש את הדואר מהסניף ואכן המשיב הודה ב- 19 הודעות שקיבל בפועל, למרות שיכל להכחיש גם אותן, דבר המצביע על מהימנותו, ביחס לדברי הדואר אותם לא קיבל.

דיון

4.            לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

המערערת לא התייחסה ולא ניסתה להתמודד עם קביעת בימ"ש קמא כי ההוראה החוקית שנדרשת ליישום במקרה דנן היא הוראת סעיף 233 לחסד"פ שכותרתה " המשך משפט בפני שופט אחר" הקובעת:

" כל עוד לא הוחל בגביית ראיות רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו; הוחל בגביית ראיות ונבצר משופט מסיבה כלשהי לסיים את המשפט, רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו, ורשאי הוא, לאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע טענותיהם לענין, לנהוג בראיות שגבה קודמו כאילו גבה אותן בעצמו או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן".

                                                               (ההדגשות כאן ובהמשך שלי - י.ש.)

הסעיף הנ"ל מקנה מפורשות לביהמ"ש קמא את הסמכות לנהוג בראיות שגבתה כב' השופטת פלד כאילו הוא גבה אותן בעצמו, וכך עשה כב' השופט הימן.

אינני מקבלת טענת המערערת כי כב' השופט הימן לא היה רשאי להסתמך על הראיות שנגבו בהליך הביניים, וכי הייתה עליו החובה לערוך פרשת הוכחות חדשה במסגרת ההליך העיקרי, ולאפשר למערערת להגיש ראיות חדשות במסגרת ההליך העיקרי תוך מתן הזדמנות לסתור הממצאים של כב' השופטת פלד בהליך המקדמי. י. קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, עמ' 1601, חלק שני, ב' , כותב:

" הגישה הרווחת היא, כי ראיות שהוגשו בהליכים נלווים במישור הפלילי יראו, עקרונית, כאילו הוגשו, במשפט גופו; ובלבד - שהעניין יובא לידיעת היריב בעוד מועד על מנת לאפשר " התנגדות" או "השלמה".

מאחר שניתנו למערערת מספר הזדמנויות להתנגד להסתמכות על ממצאיה של כב' השופטת פלד, הן בע"פ, בשני הדיונים שקיים השופט הימן, והן בשלושת תגובותיה הכתובות, כאשר שתי תגובותיה המאוחרות יותר ניתנו בשל פניות הבהרה של כב' השופט הימן למערערת, ברי כי ניתנה לה הזדמנות סבירה להתמודד עם האפשרות שכב' השופט הימן יסתמך על הראיות שהוגשו לפני השופטת פלד.

יתר על כן, היא היתה רשאית לבקש הבאת עדים נוספים, אך היא לא עשתה כן.         גם בערעור לא טענה במפורש כי יש לה ראיות ומה הן אותן ראיות קונקרטיות שיש בהן כדי לשנות מהממצאים הקודמים.